"אדם חי" הוא לא רק "לא מת". מדובר במעלה. להגיד על אדם שהוא חי זה להגיד שהוא מלא חיות ועוז. כלומר, באדם "חי" אינו מציין רק שלילת המוות אלא גם החיוב והשלמות.
בהמה, מעצם טבעה שמה חיה – תמיד בהמה חיה. וכן הרמב"ם מביא שאחד מכינויי המלאכים הוא "חיות הקודש" — חיות. אצל הבהמה מתגלה השלמות באופן טבעי, כל רגע ורגע היא מקיימת את רצון ה' בשלמות, אומנם ברובד מאוד חומרי ונמוך אך כך היה רצון ה' שתהיה. וכן להבדיל המלאכים, הם בעולם הקודש מקיימים בדיוק בכל רגע ורגע את רצון ה' בשלמות, על כן גם הם זכו להיקרא שלמות.
אך האדם אינו נקרא תדיר "חי". איפה כן נקרא האדם חי? במעשה הבריאה – "ויהי האדם לנפש חיה" (ב' ז'). שם בגן עדן, גם האדם התגלה בשלמות מדרגתו. אך האדם אכל מעץ הדעת וירד ממעלתו, ומאז כבר לא זוכה האדם כל כך בקלות לכינוי חיים, אלא: "ושמרתם את חוקתי ואת משפטי אשר יעשה אותם האדם וחי בהם אני ה'" (ויקרא יח' ה'). כלומר, על מנת לזכות ל"חיות" הזו (שבהמשך נבאר בדיוק מה היא) על האדם לפעול, להתאמץ, על מנת לשמור על החוקים והמשפטים של הקב"ה.
וכן מצינו בעוד מקומות – "וצדיק באמונתו יחיה" (חבקוק ב' ד'). וכן על הרוצח בשגגה נאמר "ינוס אל אחת הערים האלה וחי", ומביא הרמב"ם שמגלין רבו עמו, כי אם ישב בטל בעיר הזו בלא תלמוד תורה – חשוב כמת.
מישהו יכול להקשות: בסדר... אבל בכל זאת אנו רואים שיש אנשים שרוצחים ואונסים, אבל בכל זאת הם חיים. לא!! אמרו חז"ל: רשעים בחייהם קרויים מתים! בחריפות!! מימרא כזאת דורשת ביאור...
מה זו אותה החיות שאליה מדריכה אותנו התורה?
נעיין בפסוק נוסף: "העידותי בכם היום את השמים ואת הארץ – החיים והמוות נתתי לפניך הברכה והקללה – ובחרת בחיים למען תחיה אתה וזרעך" (דברים ל' יט'). שוב אנו פוגשים הדרכה של התורה לבחירה בחיים, וכן שעובדת חיותו של האדם איננה ברורה מאליה. אבל בפסוק זה יש קושי: הייתי מבין "ובחרת בחיים" למען ייטב לך, למען תצליח בכל אשר תעשה, למען תקבל שפע, יאריכון ימיך וכו', אבל — "ובחרת בחיים – למען תחיה"? עבור עצם החיות?
עמדו על כך הראשונים: "עשה כן על מנת שיהיה כן". דבר זה לא צריך סיבה נוספת על מנת לתרץ אותו, אלא: תתמלא חיות, והחיות הזו תמלא אותך בעוד חיות! החיות היא העצמיות של האדם, וראיה לכך שאין אדם יכול להחליט להפסיק לנשום. בשלב כלשהו ישתלט עליו האינסטינקט, שהוא בעצם הרצון הפנימי שלו, ויחייב אותו לנשום. כלומר, החיות של האדם היא עצמיותו הטבעית.
אלא שמאז חטא עץ הדעת טוב ורע, האדם אינו חי תמיד על פי עצמיותו הטבעית. לפני החטא האדם היה מוגדר כ"נפש חיה". אך כשאכל מעץ הדעת נתבלבלה דעתו, עד שטוב נראה רע ורע נראה טוב. ומאז התורה מדריכה אותו לחזור אל חיותו העצמית הטבעית. ומה היא אותה חיות? ממשיך הפסוק:
"לאהבה את ה' אלוקיך, לשמוע בקולו ולדבקה בו, כי הוא חייך..."
(דברים ל', כ')
נכתב על ידי יוני תורג'מן ז"ל