מתוך היומן

החל מבצע עמוד ענן. ההתרחשויות הולכות לכאורה לקראת כניסה קרקעית. הרבה חברים יש לי בכוחות שעתידים להכנס, כל הארץ מופגזת (עד תל אביב ואפילו מעבר לכך)..

אני דורש מעצמי גבורה. הרי חברים שלי מחממים מנועים ואני יושב בישיבה, מה התרוץ שלי? מה מצדיק את זה שלא אשתתף איתם? שלא אקיים ישוב ארץ ישראל? שלא אעבור על "לא תעמוד [על דם רעך]", מלחמת מצווה! ואני פה? רק דבר אחד דוחה – תלמוד תורה. איני מתבייש בכך ואין זה תרוץ. אלא זה תפקיד. תפקיד מרכזי, תפקיד הלב. אני גם בשדה הקרב! כל החיים! א"כ זה מחויבות, אי אפשר להתרשל. צריך ללמוד לעשות תשובה, לשתף את החיילים בלימוד אם אפשר. צריך להציע חברותות. צריך לחשוב מי רוצה לקבל מסרון ומי לא, צריך להתחזק! להאמין בכך שגם אתה חייל! אני צריך מדים!

בכל התחומים החשובים צריך ליצור אוירה שזה לא כפוי אלא רצוי. גם אם זה קשה, עדיין צריך תחושה טובה... גם בברכות וגם בתפילות, באוכל ובלימוד. בהשכמה קבעתי חברותות - יעיל מאד אע"פ שעוד לא סגרתי לכל הימים, בעקרון זה עובד... בלימוד קבעתי קצב שחשוב לי לעמוד בו, לא סתם דף ביום אלא 50 דף בככה וככה זמן... צריך פתרון לתפילות ולארוחות. נראה לי שלהסתובב עם הפנקס הזה יעזור לארוחות (פנקס ההלכות). תפילה אולי יעזור לפחות לתקופה לקנות סידור משלי, ולכתוב בו כוונות, וכן ללמוד על תוכן התפילה.

....

ב"ה הזמן (קיץ ע"ג) התחיל בסיעתא דשמיא גדולה. החברותות שלי מתאימות על אף השינויים מהלו"ז של הישיבה שעשיתי. ב"ה בזכות חברותא לפני התפילה (אוריאל בן עמי - רמב"ם) קמתי לכל התפילות עד עכשיו.

ההשכמה בזמן היא לדעתי מה שנותן הרבה כוחות להמשך היום, הלו"ז מתחיל כראוי, היום מתחיל בתחושה טובה, אין הרגשה של חפיפניק וכו... זה נפלא. בעז"ה שימשיך עד ועד בכלל.

צריך כל הזמן שאיפה להתקדמות, אבל לא ליפול בגלל זה, לא להתחסד יותר מדי, אבל אין סטטי. גם מה שסטטי זה בעצם העמקה של השלב הקיים, זה גם התקדמות, למרות שאין איזה שינוי חיצוני, ויתכן אפילו שזה עיקר ההתקדמות.

צריך חשבון נפש/מעשים של מה לומדים. האם אני לומד נכון? מה הלאה?...

צריך כל הזמן לברר הכל. כל החיים. כמו שאומר הרמח"ל בזהירות כל הזמן, כל הזמן. צריך להעמיק את זה לתודעת חיים... ואז לבדוק את זה. כל דבר שלומדים צריך להפוך לתודעת חיים. גם גמ'.

בין הזמנים הולך ומידרדר. בהתחלה עוד למדתי כל יום שמאד שמחתי עם זה. כאילו גם אני מאלה המסוגלים ללמוד. וכך עם הזמן זה נדפק. התחלתי להתעורר מאוחר, וליפול מן הפח אל הפחת. כמו תיכוניסט. איך זה הגיוני? מה אני לא תלמיד חכם שלמד 3 שנים בישיבה, זה לא הרבה אבל זה היה צריך להשאיר רושם. אני מפחד שאני מנסה להאשים מישהו אחר. אולי אחזור לישיבה לכמה ימים? זה נשמע לי רעיון נפלא.

היום ננקה את הבית, וניסע לישיבה.

"עבדי הזמן עבדי עבדים הם, עבד ה' הוא לבדו חופשי" מה זה חופשי? שתי אפשרויות הפוכות לגמרי! "צניחה חופשית" "בחירה חופשית". במושג הראשון חופשי מבטא חוסר מחויבות, הפקרות, ובשני חופש מבטא שליטה. האם אני רואה חופש כערך בו אני רוצה לחיות? הפקרות, לא. שליטה, כן.

...אני שואף למצב בו אני בשליטה מלאה על עצמי, זה חופש. זה יבוא. בעז"ה! עליה ממדרגה למדרגה, מחיל אל חיל. בעולם הזה או בעולם הבא... אני עבד ה'. ואני רוצה להמשיך להיות עבד ה' להמשך החיים. וזה אני האמיתי.

...המושג חופש צורם לי לאוזן. זה נשמע לי כמו מידה סטטית כזו שלא מתקדמת. כאילו אני חופשי וזה אומר כלום. אני מעדיף את המושג שליטה. אני רוצה שליטה עצמית. איך אפשר שליטה עצמית? 60 שנה?? פשוט מאוד להתחיל ולעולם לא להפסיק. תמיד לשאוף לשליטה עצמית. אני מקווה שאלו לא דיבורים של צעיר נמרץ, שהולכות להתפוגג עם השנים. לא! ישנם אנשים כאלו וישנם אנשים שלא נחלשים. האם אבא שלי אי פעם הפסיק להתאמץ? האם אמא אי פעם הפסיקה ללמוד? לא לא לא.

אני גאוותן מדי ביחס לשיעור א' ובכלל. צריך ללמוד תורה זכה ולא ללמוד בשביל כבוד, כדי להשיב על שאלות וכו... אם הם שואלים שאלה אני צריך להגיד "איני יודע"! כמו שהרב צבי [קוסטינר] הביא מגמ' בברכות. בטח כאשר אני באמת לא יודע, ולא לנסות להמציא. ואולי אפילו לפעמים כאשר אני כן יודע - נטייה ע"מ להבריא. וגם כאשר אני כן עונה לא להגזים, לענות מינימום שנצרך לשאלה. ולהתפלל.

מה יהודי טוב יכול לעשות חוץ מללמוד? לעבוד... להיות פרודוקטיבי בצורה כזו או אחרת. מה פרודוקטיבי... חסד כלשהו. אולי אפשר לעשות משהו עם החניכים. לקחת אותם לאיזה מפעל... אריזה למשפחות נזקקות וכו... צריך לדבר עם גמ"חים שונים. אפשר אולי לשלוח אותם לאסוף מוצרים לכבוד פסח... ואז למצוא איזה ארגון שיקח את זה, כמו הרב אביהוד - בן יהודה. נבדוק את זה...

לעשות השבוע:

• לברר עם מגה, ברכת ה', בר-כל, אם יש אפשרות לעשות קמחא דפסחא.

בס"ד

ב"ה אני מרגיש נפלא, כאילו אני אדם חדש. גבוה יותר, מתוקן יותר. בעז"ה שימשיך המצב הזה. מגמתי היא להתעלות עוד, אבל לא בכח אני לא במקום שאני יכול להגיד מהיום למחר מדרגה חדשה! הלוואי, אבל זה לוקח זמן. עמל ותקווה.

התחלתי לי סגנון לימוד שונה, בהתאם למדרגה חדשה, סגנון חדש... ב"ה זכיתי. וכמובן יש עוד הרבה להתעמק ולהתאמת בהבנתם, זה דורש הרבה תפילה ועמל, צריך להאמין בכוחה של תפילה. אם אני מבקש דעת אני מקבל דעת! אלא אם הקב"ה רואה שזה לא מה שטוב לי כרגע, הוא שומר, לכן לא מקבלים דעת אין סופית כי הקב"ה יודע שאנו לא מוכנים לזה. אבל מתפללים על דעת מקבלים כלי שיכול להכיל דעת, ואז צריך עמל. העמל הוא הדרך שלי לקבל את השפע שהקב"ה מעניק לי. תפילה ללא עמל זה חוצפה! צריך להיזהר מזה, לבדוק שכל דבר שמתפללים עליו גם פועלים למענו, אחרת הקב"ה נותן כלי ואתה לא מנצל את הכלי! ר"ל [רחמנא ליצלן]! א"כ צריך להמשיך להתפלל ולעמול עבור דעת.

....

היום (יא' טבת תשע"ג) היה לי סדר צהריים נפלא. יהי רצון שכל יום ויום נלמד כל היום באיכות כזו. אמן.

יש הסתכלות פרקטית כזו, קשור לקרקע, צריך את זה. כל מיני נושאים שאולי נמצאים במקום ראשון אצל הרבנים, כי באמת כך הם חיים, לא צריך להיות הנושא הראשון שלי. לא שם אני, עדיין. לאט לאט, אני לא מישהו שחי חיים לאומיים כמו רוב הרבנים שלי, למרות שאני כן... אבל לא באותו מקום. צריך גם תוכנית אישית, מה עם הפרנסה... לא לדבר כל היום על הכוזרי... מותר קצת לדבר על כסף, נושא החיים הוא כוזרי אבל כסף הוא עדיין משמעותי לי.

הסינון הזה מוזר... בא נלמד תורה במקום...

בשבועות היה אור מיוחד. בתחילה חשבתי סתם ללמוד באולם חזרות וכו'... אבל הרב אמיר האיר - שבועות זה רגל, כמו פסח וסוכות, ולשני החגים האחרים יש השפעה על הנפש איזה רושם שנשאר, ייחודיות, גם לשבועות צריך להיות כזה רושם, אי אפשר שזה יהיה סתם סדר צהריים בלילה, כי הרי בלילה לומדים פחות! אז אני התכוננתי אחרת לחג, התייחסתי אחרת לחג. בתחילת הלילה למדתי קצת נושאים בחשיבות/סגנון בלימוד תורה, בעיקר מתוך אמונת עתנו. ואת עיקר הלילה והיום השקעתי בלימוד מיוחד שלא יוצא בד"כ לעסוק בו - "לחיות במרחב האלוקי" של הרב גינזבורג. באמת שהדבר היה ייחודי מאד, בבהירות גדולה הרב ביאר את הצדדים השונים של המצוות התמידיות. זה השאיר בי רושם עמוק ומיוחד מדרגה חדשה, הארה מיוחדת של החג. פחדתי שזה כאילו, עובר, אבל אמרתי שאסור לזלזל בהתעלות רוחנית. גם אם זה יעבור אחרי החג, רושם כלשהו יישאר.

התפילה בבוקר (על אף שהייתה אחרי משמר) הייתה אולי התפילה המרוממת ביותר שלי ב"ה. ברמה של ראש השנה - יום כפור ואולי אפילו יותר. בשלבים מסוימים של התפילה, כשהישיבה כולה צעקה "אנא ה' הושיעה נא, אנא ה' הצליחה נא" (שמבואר שזה כנגד שמיני עצרת ושבועות) באמת בער בי רצון והתחדשות, יציאה מכל השטויות שעוסקים בהם בדורות האלו, התקדמות! הגיעה השעה כבר לגילוי שכינה (מה שזה לא יהיה).

רושם נשאר, מהספר קבלתי שאיפה להסתכלות על העולם כבלתי נפרד מהקב"ה, לפחות (אם לא באמת להגיע לעמדה של לחיות במרחב אלוקי ממש...) לדג' אסור לחשוב שהפרנסה תלויה בגורם מלבד הקב"ה. אסור לכעוס - ובכך להגיד העולם אינו כפי שהיה צריך להיות (במקום להגיד - מה התפקיד שלך בעולם) כל זה זה ניצוצות ע"ז.

בעז"ה נקווה שהתפילה לפחות תקבל עמדה מיוחדת של התבטלות לקב"ה.

דברים שמחובתי הפרטית להתפלל עליהם:

רפאנו

גדעון בן ציפורה · אברהם בן רשל · אליהו בן יחיא · מרים בת אסתר

דעת

זיכרון, ריכוז בלימוד עצמי.

השיבנו

התבטלות לתורה ולישיבה. הסרת כל גאווה מהלימוד.

סלח

שעוונות העבר יעלמו, שלא ישובו, שיתברר ענינם.

ברכנו

הצלחת העסקים של אבא ו־Grandpa שיצליחו להעלות את כל הנכסים ארצה. שלישיבות לא יהיו מניעים כלכליים. שהארץ תתפתח בחומר.

תקע

עזור ל־Grandpa & Grandma¹ למצוא את הכוחות לעלות לארץ. הבא לשילוב בין כל חלקי עמנו.

השיבה

כוון את מעשיה של הכנסת לטובה. קרב בין מגמת הכנסת למגמת הישיבה, לחטיבה אחת.

לחזור לישיבה קצת קשה. אני לא מרוכז וחלש כזה... בעז"ה מקווה שזה יעבור בקרוב. אני לא יכול לחזור הביתה, הרי עכשיו שבועיים לא הייתי בישיבה.

מה אני עושה? איך יוצאים מזה במהירות האפשרית? לכאורה נוסעים הביתה. זה לא מומלץ.

אולי נקח את הלימודים איזי... עד סוף שבוע, גם לא.

אני חזק. אז הנה זמן של ניסיון. יש לי שתי אפשרויות

אולי לא, אולי להצליח זה לא אופציה מיידית, אולי אני יכול או להיכשל או להתחיל לעבוד על להצליח? איך זה עובד?

"גבולות הבחירה החופשית"

איך אני יוצא מזה? אולי חבילה של בפלים? או משהו מתוק אחר? שוקולד? אתה רוצה שוקולד?

האם אני בטוח שאני צריך ללמוד סדר בוקר? לא. תלמד... עכשיו להגיד אני לא לומד סדר בוקר זה חולשה. אין חולשה אתה חזק. רק זה שאלה איך אתה מתחזק.

סע הביתה, ליומיים. למה לא? כי בבית זה בדיוק המקום של החולשה. טלוויזיה! זה מה שיחזק אותך? שינוי שגרה? בטח לא...

למה אתה חלש? תפסיק! תתחזק! מה עושים? מה המסל"ש אומר לעשות כשנחלשים? זה ספר בלי חולשות... בלי משברים... לא נכון. לא דיקדקת מספיק. אבל זה שם... מה צריך לעשות? לשבת פה ולקטר זה לא יעזור.

לך תאכל משהו... לא יזיק.

תלמד משהו אחר. תשלים מסל"ש. זה יחזק אותך. בדוק! תמצא...

...

התחזק! התאמץ! אולי לא תמיד תהיה בשיא, אבל אם תמיד היית בשיא השיא לא היה שיא... אבל דע, אתה שייך לשיא, לא תמיד חייב להיות שם, אבל לשם אתה שייך.

יש לי התלבטות רצינית בתקופה האחרונה, היא מרגשת משהו... אבל צריך להעזר בכל מובן של עיון שכלי צרוף ע"מ לקבל הכרעה נכונה בדבר, אחרת אני אהיה בצרה גדולה ר"ל [=רחמנא ליצלן]! אינני רוצה להאריך כאן בשיקולים אבל ההחלטה הזו היא התחייבות ל־15 שנה! זה מעבר לתווך הראייה שלי. אני מוצא את עצמי מתרגש מכך שאם אעשה עתודה ברפואה השנים בישיבה יהיו טהורות יותר (ללא הפסקה באמצע), אבל צריך לקחת בשיקול את זה שאולי יתכן ועוד עשר שנים כשאתחיל לעבוד בצבא יהיה לי משכורת נמוכה, ואחזור לאשתי פעם בשבוע שבועיים במשך שנה וחצי - שנתיים! איך אפשר עכשיו להחליט החלטה כזו וגם בלי להכיר את אשתי! איך?

צריך התייעצות עם אנשים בעלי השקפה רחוקה יותר. הנטייה שלי היא כן לכיוון לעשות עתודה.

זה החלטה לא צפויה אך כך נראה שהולך לקרות... ובעז"ה ה' יעזור לי, צריך סיעתא דשמיא בכל דבר בחיים, בטח שבדבר כזה גורלי.

לפעמים עולה בי השאלה - אולי אני לא צריך להיות רופא, אבל זה נמחק ממני כל פעם! זה אצלי בנשמה. אני רופא. כך נולדתי. כך גדלתי. וכל הקשיים בדרך רק מלהיבים אותי יותר. אחרת מה? מהנדס? מחנך? אלה לא אני. אני רופא.

אולי אין לי את הזיכרון לזה? צריך להיות טוב בזה! נו... אז נתפלל, נעמול, ונכשיר את עצמנו לזה. ב"ה יש בי דעת. רק צריך מספיק דעת. בעז"ה נעשה ונצליח!